חיוב רווחי שיערוך, אי התרת הוצאות מימון ששימשו לצרכים פרטיים, אי הכרה בהוצאות לתיקונים בשל השבחה, התרת הוצאה בשל הפרשה אף אם בוטלה לאחר מעשה:
המערערת חברת קניון הראל בע"מ מצויה בבעלות שתי חברות. בתיק זה הועלו ארבע סוגיות.
סוגייה ראשונה הפרשי שיערוך: בשנים 2006-8 החברה שיערכה את עלות הקניון שבבעלותה לשווי שוק. כתוצאה מכך נוצרו לחברה עודפים בסך 106 מיליון ₪ ובסך הכל עודפים בסך 124,848,000₪. בשנת 2007 דיווחה החברה על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות בסך 124 מיליון ₪. בעלות המניות דיווחו על הכנסה פטורה ממס מדיבידנד בסך 74.58 מיליון ₪ לבעלת מניות אחת ו-49.7 מיליון ₪ לשנייה. פקיד השומה קבע שההכנסות מדיבידנד חייבות במס.
סוגייה שנייה הוצאות מימון: בשנים 2010-2012 נטלה החברה הלוואות אשר לטענת פקיד השומה שימשו לתשלום הדיבידנד ששולם בשנת 2007-8 ולכן אינן מותרות בניכוי.
נושא שלישי הוצאות תיקון גג: החברה עמדה בהוצאות בגין עבודות בגג הבניין בסך של כ-23 מיליון ₪ שנתבעו כהוצאה פירותית. לעמדת פקיד השומה אין המדובר בהוצאה פירותית על פי סעיף 17(3) לפקודה ולכן זו הוצאה הונית.
נושא רביעי: בשנים 2006-8 רשמה החברה הפרשה לתשלום הוצאות ארנונה בשל מחלוקת משפטית עם הרשות המקומית. בשנת 2009 הסתיימה המחלוקת ושולם לרשות המקומית רק חלק מהחוב. לעמדת פקיד השומה אין להגיר בהפרשה מעבר לסכום ששולם בסיומה של המחלוקת.
על כל אלה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר פסק:
לגבי סוגיית הדיבידנד הנובע מרווחי השיערוך: בהתאם להלכת בית המשפט העליון בעניין "קניון דרורים" (מיום 17.6.20 והדיון הנוסף מיום 11.10.20) לפיו אין להכיר ברווחי שיערוך לנוכח עיקרון המימוש – יש למסות את הדיבידנד בשל היות מקורו ברווחים שטרם מומשו.
באשר לסוגיית הוצאות המימון: החברה נטלה הלוואות מבנק לאומי בסך 124 מיליון ₪ ושעבדה כנגדן את הקניון. בשנת 2007 דווח על דיבידנד בסך 124 מיליון ₪ לאור רווחי השיערוך. ההלוואות הבנקאיות היו צמודות למדד בתוספת ריבית. נקבע שלצורך ההכרה בהוצאות מימון, על החברה להראות על פי סעיף 17(1) לפקודה כי מדובר בהוצאה עסקית להבדיל מפרטית ושההוצאה פירותית להבדיל מהונית. בענייננו נקבע שאין לקבל את טענת החברה שבאופן תיאורטי ניתן לראות כאילו החברה מימשה את הקניון חילקה את הכספים כדיבידנד ולאחר מכן נטלה הלוואות לצורך רכישתו מחדש. בפועל הנכס לא נמכר ולא נרכש מחדש. על החברה היה להוכיח כי היו בידיה רווחים ראויים לחלוקה שהניבו מזומנים ששימשו לייצור ההכנסה וזאת לא הוכח. בהעדר שקילו כלכלית ברורה לא ניתן לטעון לקשר עקיף בין הוצאות המימון לבין הוצאות לייצור ההכנסה.
בעניין הוצאות התקרה: אין לקבל את טענת החברה שהתיקון נועד למנוע נזקים בשל בניית התקרה בשיטת ה"פל-קל". סעיף 17(3) לפקודה מתיר לנכות הוצאה רק אם יצאה כולה בייצור הכנסה ולשם כך בלבד. מאידך סעיף 32(4) קובע שלא יותרו הוצאות בגין עלות השבחה. בענייננו עלויות תיקון תקרות עמדו על סך 23 מיליון ₪. סדר גודל כזה אינו מהווה תיקון של גג עקב התבלותו אלא ניכר כי בוצעה כאן השבחה של גג המבנה וההוצאה הנכבדה משקפת יתרון בעל ערך מתמיד ולכן זו הוצאה הונית.
כפועל יוצא טענה החברה לשינוי שעור הפחת והעמדתו על שעור מקסימאלי של 6.5% בשל הבנייה הגרועה. ביהמ"ש דחה טענה זו בהעדר הוכחות לבנייה הגרועה.
באשר לסוגיית ההפרשה לארנונה: בחסרה רשמה בשנת 2006-8 הפרשה בהתאם לחוות דעת משפטית שקיבלה – בשיעור של 50% מגובה החיוב לתשלום הארנונה. בשנת 2009 הגיעה המחלוקת לידי סיום בפשרה. סכום ההפרשה עמד על 6 מיליון ₪ ועם סיום המחלוקת נרשם ההפרש בסך 4.2 מיליון ₪ כהכנסה. יש לקבל את עמדת החברה המערערת שדרישת תשלום חוב מצד גוף שלטוני ניתן לרשמה כהפרשה וכהוצאה בדוחות למס בשל הוודאות להתממשות ההוצאה. עצם העובדה שהחברה עתרה כנגד חיובה אינה פוגעת בזכות לדרוש את ניכוי ההוצאה לצרכי מס. ידיעת המשיב על גובה החוב היא חכמה שבדיעבד. המבחן הוא לא התוצאה שהתבררה לאחר שנים אלא הסתברות הפיכת החוב התלוי לתשלום בפועל כאשר ההפרשה מוערכת מראש. לפיכך יש להתיר את ההפרשה כהוצאה.
הערעור נדחה ברובו.
[ע"מ 25725-06-15 קניון הראל בע"מ מיום 14.10.20, השופט א' דורות]
חיוב רווחי שיערוך- פסיקה
חיוב רווחי שיערוך, אי התרת הוצאות מימון ששימשו לצרכים פרטיים, אי הכרה בהוצאות לתיקונים בשל השבחה, התרת הוצאה בשל הפרשה אף אם בוטלה לאחר מעשה:
המערערת חברת קניון הראל בע"מ מצויה בבעלות שתי חברות. בתיק זה הועלו ארבע סוגיות.
סוגייה ראשונה הפרשי שיערוך: בשנים 2006-8 החברה שיערכה את עלות הקניון שבבעלותה לשווי שוק. כתוצאה מכך נוצרו לחברה עודפים בסך 106 מיליון ₪ ובסך הכל עודפים בסך 124,848,000₪. בשנת 2007 דיווחה החברה על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות בסך 124 מיליון ₪. בעלות המניות דיווחו על הכנסה פטורה ממס מדיבידנד בסך 74.58 מיליון ₪ לבעלת מניות אחת ו-49.7 מיליון ₪ לשנייה. פקיד השומה קבע שההכנסות מדיבידנד חייבות במס.
סוגייה שנייה הוצאות מימון: בשנים 2010-2012 נטלה החברה הלוואות אשר לטענת פקיד השומה שימשו לתשלום הדיבידנד ששולם בשנת 2007-8 ולכן אינן מותרות בניכוי.
נושא שלישי הוצאות תיקון גג: החברה עמדה בהוצאות בגין עבודות בגג הבניין בסך של כ-23 מיליון ₪ שנתבעו כהוצאה פירותית. לעמדת פקיד השומה אין המדובר בהוצאה פירותית על פי סעיף 17(3) לפקודה ולכן זו הוצאה הונית.
נושא רביעי: בשנים 2006-8 רשמה החברה הפרשה לתשלום הוצאות ארנונה בשל מחלוקת משפטית עם הרשות המקומית. בשנת 2009 הסתיימה המחלוקת ושולם לרשות המקומית רק חלק מהחוב. לעמדת פקיד השומה אין להגיר בהפרשה מעבר לסכום ששולם בסיומה של המחלוקת.
על כל אלה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר פסק:
לגבי סוגיית הדיבידנד הנובע מרווחי השיערוך: בהתאם להלכת בית המשפט העליון בעניין "קניון דרורים" (מיום 17.6.20 והדיון הנוסף מיום 11.10.20) לפיו אין להכיר ברווחי שיערוך לנוכח עיקרון המימוש – יש למסות את הדיבידנד בשל היות מקורו ברווחים שטרם מומשו.
באשר לסוגיית הוצאות המימון: החברה נטלה הלוואות מבנק לאומי בסך 124 מיליון ₪ ושעבדה כנגדן את הקניון. בשנת 2007 דווח על דיבידנד בסך 124 מיליון ₪ לאור רווחי השיערוך. ההלוואות הבנקאיות היו צמודות למדד בתוספת ריבית. נקבע שלצורך ההכרה בהוצאות מימון, על החברה להראות על פי סעיף 17(1) לפקודה כי מדובר בהוצאה עסקית להבדיל מפרטית ושההוצאה פירותית להבדיל מהונית. בענייננו נקבע שאין לקבל את טענת החברה שבאופן תיאורטי ניתן לראות כאילו החברה מימשה את הקניון חילקה את הכספים כדיבידנד ולאחר מכן נטלה הלוואות לצורך רכישתו מחדש. בפועל הנכס לא נמכר ולא נרכש מחדש. על החברה היה להוכיח כי היו בידיה רווחים ראויים לחלוקה שהניבו מזומנים ששימשו לייצור ההכנסה וזאת לא הוכח. בהעדר שקילו כלכלית ברורה לא ניתן לטעון לקשר עקיף בין הוצאות המימון לבין הוצאות לייצור ההכנסה.
בעניין הוצאות התקרה: אין לקבל את טענת החברה שהתיקון נועד למנוע נזקים בשל בניית התקרה בשיטת ה"פל-קל". סעיף 17(3) לפקודה מתיר לנכות הוצאה רק אם יצאה כולה בייצור הכנסה ולשם כך בלבד. מאידך סעיף 32(4) קובע שלא יותרו הוצאות בגין עלות השבחה. בענייננו עלויות תיקון תקרות עמדו על סך 23 מיליון ₪. סדר גודל כזה אינו מהווה תיקון של גג עקב התבלותו אלא ניכר כי בוצעה כאן השבחה של גג המבנה וההוצאה הנכבדה משקפת יתרון בעל ערך מתמיד ולכן זו הוצאה הונית.
כפועל יוצא טענה החברה לשינוי שעור הפחת והעמדתו על שעור מקסימאלי של 6.5% בשל הבנייה הגרועה. ביהמ"ש דחה טענה זו בהעדר הוכחות לבנייה הגרועה.
באשר לסוגיית ההפרשה לארנונה: בחסרה רשמה בשנת 2006-8 הפרשה בהתאם לחוות דעת משפטית שקיבלה – בשיעור של 50% מגובה החיוב לתשלום הארנונה. בשנת 2009 הגיעה המחלוקת לידי סיום בפשרה. סכום ההפרשה עמד על 6 מיליון ₪ ועם סיום המחלוקת נרשם ההפרש בסך 4.2 מיליון ₪ כהכנסה. יש לקבל את עמדת החברה המערערת שדרישת תשלום חוב מצד גוף שלטוני ניתן לרשמה כהפרשה וכהוצאה בדוחות למס בשל הוודאות להתממשות ההוצאה. עצם העובדה שהחברה עתרה כנגד חיובה אינה פוגעת בזכות לדרוש את ניכוי ההוצאה לצרכי מס. ידיעת המשיב על גובה החוב היא חכמה שבדיעבד. המבחן הוא לא התוצאה שהתבררה לאחר שנים אלא הסתברות הפיכת החוב התלוי לתשלום בפועל כאשר ההפרשה מוערכת מראש. לפיכך יש להתיר את ההפרשה כהוצאה.
הערעור נדחה ברובו.
[ע"מ 25725-06-15 קניון הראל בע"מ מיום 14.10.20, השופט א' דורות]